‘The Pater’ a humble Hassid Passes Away at age 98 in B’nei Brak

My father Asher Anshel Mordechai Yager Tziad זכרונו לברכה died at home in B’nei Brak on Wednesday, August 25, 2021 (17 Ellul 5781) at age 98. He was eulogized at the Spinka Synagogue in B’nai Brak where, as a Spinka Hassid, מזקני וחשובי חסידי ספינקא, he had worshipped particularly on Shabbat and the festivals.

In Jerusalem, he davened at שומרי אמונים ירושלים.

Born in Spinka, Rumania, in 1923, Anshel attended local cheder and yeshiva. His mother, Risa, died when he was young. During World War II, he was conscripted into forced labor by the Romanians allied with Nazi Germany. His sisters Golda and Sarah were sent to Auschwitz, where Sarah died of malnutrition. His father, Eliahu, died in the course of the war under circumstances unknown. Close to liberation time, at Passover, Anshel could trade his bread ration for a potato, he recalled years later. When the war was over, he discovered that his sister Golda and brother Chaim Yitzhak had survived (Chaim most likely had made it to Soviet lines).

From a DP camp in Germany, my father ultimately arrived in the US, was introduced to and married my dear mother Yvette עליה השלום in 1952. After I was born, we lived in the Jacob Riis Housing Projects on the Lower East Side of Manhattan.

He was traumatized and haunted by his war experiences. Nonetheless, he tried to acclimate and learned English. He held down a series of jobs, including butcher’s assistant and eventually – with my mother’s savvy intervention – mail handler for the US Post Office.

By then he had discovered Reb Hershele’s stiebel, a Spinka enclave, between Avenue D and C where he found a “safe space.”

Outside the stiebel, Anshel never found his place in New York and ultimately departed for Israel when I was about seven.  In due course, he divorced my mother. For the next 30 years, I did not see or speak with my father.

In Israel, he married Rivka, an immigrant from Iran, and had two daughters. He worked as a butcher’s assistant in Tel Aviv’s Shuk HaCarmel, rising well before dawn to catch a transport van to work. The work was hard and the noise piercing which may have contributed to his early hearing loss.

When we reconnected in the 1990s, I discovered a father who had found a way to give full expression to his life through deepened religiosity and ever stronger commitment to the ultra-Orthodox and Hassidic lifestyle in the Holy Land.

A man of few words, he was Haredi in the term’s original meaning – trembling before God. He was that rare and genuine article: an authentic Haredi.

It was told to me that when he glimpsed a Torah scholar enter the study hall while studying the Talmud, my father would inconspicuously close his volume so that it would not look like he had pretensions to scholarship.

In retirement – by then we had reacquainted – he continued his early morning routine of rising at 3 am. Yet, instead of waiting for transport to Tel Aviv, he could go to the mikva before morning prayers. He spent as much time as possible in the beit midrash praying, reciting psalms, learning Talmud and listening to Musar.

His Siddur and Psalms at home were well-worn. His favorite Psalm, the one he always insisted I say when I sat with him, was 124 – appropriate for a Holocaust survivor and a haunted man. When he felt in a lighter mood he would tell a favorite story of the Baal Shem Tov. He tried to attend a rebbe’s tish or simcha when possible so that his eating would be connected to a mitzvah. Food was an opportunity to make a blessing as much as for nourishment.

The Pater – this authentic Haredi, poor as can be – took pleasure from mitzvot, gave charity (zealously), and constantly developed his faith.

He would never make small talk. There was no chitchat. Every minute counted in preparation for the World to Come. Our “conversation” was to review the opening section of the parsha of the week.

In his later years, he allowed me to help him when he donned his tefillin including רבינו תם‎.

His way of saying goodbye was to prompt me to say יחיד ורבים הלכה כרבים so that “we had learned together.”

In addition to me, he is survived by his daughter Miri, her husband Avishai, and their family with whom he lived for the six or so years after Rivka passed away. Until his final day, he shared a room with his not-yet-bar-mitzva grandson. He lived to see grandchildren and great-grandchildren. Miri, an ultra-Orthodox Florence Nightingale, would not entrust any outside caregiver and personally attended to his needs with an assist from Avishai. He was also beloved by our sister Ditza of Mea Shearim and her family and by Rivka’s son Yossi.

May the memory of הרה”ח אשר אנשל בן אליהו be for a blessing.

(*) My book, The Pater, with my father as a central character, is mostly about how Jewish men grapple with childlessness https://www.amazon.com/Pater-Elliot-Jager/dp/1592643728


הֶספֵּד

אבא שלנו היה איש של מעט מילים. אבל סביר להניח — ואני בטוח שאחותי דיצה ואני בהסכמה — שהוא היה רוצה להודות לאחותנו מירי ולגיס שלנו אבישי על המסירות נפש והטיפול שלהם, במיוחד בשנים האחרונות.

בפועל אבישי לא היה חתן אלא בן אמיתי ונאמן.  

כמו כן יוסי תמיד נתן הרבה כבוד לאבא.

אנחנו כמובן זוכרים גם את רבקה ע’ה שבנה יחד עם אשר אנשל בית נאמן בישראל.

אבא היה רוצה גם להודות לילדי משפחה שגם הם היו חלק אינטגרלי של האווירה של אהבה וכבוד בבית. הם נתנו למירי ולאבישי לטפל באבא בחמלה.

אם מישהו רצה להבין מה המשמעות האמיתית של המצווה

כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ–לְמַעַן, יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. 

הם יכולים להסתכל על הדוגמה של מירי ואבישי

כמובן יוסף חיים ודיצה ובני משפחותיהם נתנו אהבה וכבוד לאבא בכל הזדמנות.

אשר אנשל היה איש של מעט מילים אבל עם הרבה יראת שמיים.

עבור אבינו, היידישקייט היה מַמָשִׁי ואוֹתֶנְטִי ללא פוזות בכלל.

 בפרטיות בבית בדיוק כמו בציבור היראת אלוהים היה בדיוק אותו הדבר.

ללא ספק יש אלו שחשבו שהוא היה איש נאיבי. אבל ללא ספק הוא בחר להיות תמים – תפילה, תורה, מקווה, צדקה ומעשים טובים היו החיים שלו. 

קשה להאמין בימינו, כאשר דרך ארץ כל כך חסרה בכל מקום, שאנשל נתן דרך ארץ לכולם.

הוא אהב מצוות ומסורת. אֱמוּנָה הייתה דרך חייו.

הוא נהנה להיות כמה שיותר בבית מדרש ובבית הכנסת.

הוא עבד קשה שנים רבות — קם מוקדם מאוד — וכשפרש מהעבודה הוא השקיע אפילו יותר זמן בתפילה ולימוד ומעשים טובים וצדקה.

צדקה הייתה התשוקה שלו.

אבא נולד בשנת אלף תשעה מאות עשרים ושלוש בספינקה, היום ברומניה בהרי הקרפטים ב אזור של אוקראינה, רומניה והונגריה. מדינות שאינו ידועות כידידים של העם היהודי.

להורים של אבא – סבא אליהו וסבתא ריסה זכרונו לברכה — נולדו אנשל, חיים יצחק, ושתי אחיות גולדה ושרה.

אמה ריסה נפטרה בטרם עת.

החיים לא היו פשוטים — ואז השואה הגיעה לרומניה עם מלחמת העולם השנייה.

אנשל נשלח לעבודות כפייה תחת הרומנים. גולדה ושרה נשלחו לאושוויץ – שרה נהרגה שם, גולדה נוצלה. אבא אליהו נהרג אבל לא ברור מתי ואיפו. האח חיים יצחק שרד — אני לא יודע איך.

לא היה שום סיבה להישאר באירופה אחרי. חיים יצחק עלה לארץ. אחרי שנים של המתנה במחנות פליטים באירופה, גולדה ואנשל הגרו לארצות הברית. לא היה לו קל בארצות הברית — הוא סבל מטראומה מכל מה שעבר באירופה.

ואז אנשל עלה לארץ בתחילת שנות ה-60.

למרות שאבא ואני לא ראינו אחד את השני במשך 30 שנה, מירי תמיד מספרת לי שאבא תמיד דאג לי והתפלל בשבילי. אני מאמין בזה.

כמו משפחות רבות, הנרטיב של המשפחה שלנו מורכבת ומסובכת.

אבל ברור לכולם במאה אחוז: אבא היה יהודי יראת שמים והוא עשה כמיטב יכולתו למען משפחתו.

ועכשיו הוא יכול להיות מליץ ישר עבור כל משפחתו.

*******

אבינו קיבל הרבה נחמה מתהילים. תמיד ביקש ממני לומר ביחד איתו את הפרק הכי אהוב עליו.

Had God Not Been With Us…

קכד שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד לוּלֵי יְהוָה שֶׁהָיָה לָנוּ יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל: ב לוּלֵי יְהוָה שֶׁהָיָה לָנוּ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם: ג אֲזַי חַיִּים בְּלָעוּנוּ בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנוּ: ד אֲזַי הַמַּיִם שְׁטָפוּנוּ נַחְלָה עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ: ה אֲזַי עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים: ו בָּרוּךְ יְהוָה שֶׁלֹּא נְתָנָנוּ טֶרֶף לְשִׁנֵּיהֶם: ז נַפְשֵׁנוּ כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה מִפַּח יוֹקְשִׁים הַפַּח נִשְׁבָּר וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ: ח עֶזְרֵנוּ בְּשֵׁם יְהוָה עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:

יהי זכרו לברכה

Published by Elliot Jager

In my briefings and blog, I contextualize Israeli politics and explore Jewish civilization. As a collaborative editor, I make your writing clear & compelling.

%d bloggers like this: